עילת סבירות איננה מוגדרת היטב וגם אם הייתה היא נתונה למושלים לא פחות מאשר לשופטים

בכל הדיונים על עילת סבירות אי פעם, לא נתקלתי באדם אחד שהגדיר מה זה סבירות בכלל.

יש להגדיר מונחים חד-מילתיים לפני כל דיון עליהם

דיון במונח חד-מילתי בלי להגדיר אותו בתחילת הדיון הוא דיון סרק שלא ישא פרי.

בלי להגדיר מה זה סבירות לא ניתן לשוח ברצינות על "עילת סבירות" ובטח שלא לתת לאנשים לשפוט לפיה. 
לא מדובר במשפט אלא בביטוי מחשבה ורגש סובייקטיביים של כל שופט.

זה קצת כמו בדיונים על המונח אלוהים שיש לו אין ספור הגדרות; בלי להסכים על הגדרה מראש, אין טעם בדיון עליו.

סבירות בדמוקרטיה

כאשר דנים על סבירות בדמוקרטיה צריך קודם כל להגדיר מה זה בכלל דמוקרטיה.

בדמוקרטיה, עריצות הרוב היא של הרוב (המצביעים), לא של מיעוט כל שהוא, גם אם זה מיעוט של שופטי בית משפט עליון

עריצות הרוב, כשמה כן היא, קשורה עם הרוב ולא עם המיעוט. 

דמו-קרטיה היא שלטון הדמוס (רוב של מצביעים), היא לא דיקאסטו-קרטיה או שלטון הדיקאסטס (מיעוט של שופטים).

אם רוב העם מתנגד מספיק להחלטת שופטים מסוימת, עליו להפיל אותם ממושבם בהפיכה.

ככה זה בדמוקרטיה יוונית קלאסית אמיתית.

ביקורת היא ביקורת

אם ישנה ביקורת ("ביקורת שיפוטית") מצד שופט B על פסק דין של שופט A מערכאה נמוכה יותר אז על שופט B להנפיק שני מסמכים שונים; מסמך ראשון הכולל פסק דין זהה או שונה ומסמך שני הכולל ביקורת על פסק הדין הקודם.

לא הגיוני להטיל על שופטים משא של מבקרי פנים

שופטים (אנשי משפט) אינם מושלים (אנשי ממשל) ולכן הם גם לא מבקרי פנים ברשות מחוקקת או בממשלה.

רשות מחוקקת וממשלה צריכות להכיל מבקרי פנים המטפלים בתלונות אך גם להם לא אמורה להיות הסמכות לכפות דבר, אלא רק לתת ביקורת רחבה ונגישה לציבור בדומה לזו של מבקר המדינה ומשם הציבור יחליט לבד אם ואיך לפעול.

אי הפרעה לממשלה נבחרת אין פירושה אי האפשרות לתבוע מוסדות מדינה

מדינה היא בסופו של דבר גוף חילוני כלכלי ולכן אפשר לתבוע לבד או קבוצתית כל גוף במדינה (למעט ממשלה או רשות מחוקקת) בכל בית משפט מכל ערכאה בטענה לאי צדק, אך לא לביטול פעולות ממשלה או חקיקה.
בדמוקרטיה מקורית, בלי עיוות המונח, מי שלא מרוצה מפעולות ממשלה או חקיקה יכול לעשות אחד מהדברים הבאים:

1. לסבול בשקט במדינה שלו.
2. למרוד ולפעול להמריד אנשים מחוץ למערכת ואולי גם בתוך המערכת במדינה שלו.
3. לעזוב למדינה אחרת.
4. כיום יש גם אפשרות רביעית מיוחדת של תביעת מדינה בבית הדין הבינלאומי בהאג שאת זה באמת לא היה ביוון העתיקה.

מי שלא אוהב את השיטה הזאת, לא אוהב דמוקרטיה.

עילת סבירות לעומת פסקת התגברות

אם יש פסקת התגברות (מה שנקרא, החוק לעשות סייגים לחוק יסוד או חוקה) אז הממשלה תמיד יכולה לטעון שפעילותה לגיטימית בהתאם לנסיבות, גם אם לפי ביקורת פנים או ביקורת שופטי בית משפט עליון, אסור לה לעשות זאת. 
ככה פועלת ממשלה — במשילות, בלי שקבוצת אינטרסנטים שאיננה העם המתקומם בלבד, תפריע לה.

עילת סבירות כניסיון שיפוטי

הטענה "זה סביר כי זה מבוסס על ניסיון כשופט" זה היגיון מעגלי כי זה לטעון שסבירות היא ניסיון כמו שניסיון הוא סבירות. 

כלל שופטי הערכאה הגבוהה ביותר לא כיהנו יום אחד כאנשי ממשל ולא למדו תארים במדע המדינה/מנהל עסקים/הנדסה אזרחית (וכיום גם רלוונטי מדעי המחשב) ולא ברור למה דווקא הם ולא מבקר פנים בתוך הממשלה ראויים לבקר או אפילו לבטל חקיקה\פעולה מנהלית.

אנשי ממשל אינם פחות מומחים משופטי בית משפט עליון ואולי יותר.
החלטות ממשלתיות מצריכות מומחיות מעבר לזו של שופטי בית משפט עליון אז אין סיבה שאזרחי מדינה מסוימת יקבלו את דעת בית המשפט וה"מומחה" שלו תמיד בלי ביקורתיות ועוד בכפייה.

הערות כלליות

1. עילת סבירות היא תקדים לא פחות מביטולה.
2. אין עקרונות בדמוקרטיה; יש עיקרון אחד שהוא דמו-קרטיה כאמור לעיל; זה "הרוב קובע" (הרוב עריץ) רק בהקשר פוליטי. אתה לא יכול להשיג שום עקרונות נצחיים מאנשים כאלה כי הרוב שלהם משתנה לפי מקום וזמן. אפילו אם פרדוקסלית יש שלטון שאיננו העם שנקרא לצורך העניין 'בג"צ' ויש לו עילת סבירות אז גם בה, ככלל, הרוב קובע; אבל לא נכון לחפש יציבות איפה שיש רק עיקרון אחד שנתון לאין ספור פרשנויות ודיונים.
   בדמוקרטיה המקורית הדמוס היה אסיפה כללית של גברים חופשיים (לא עבדים) והייתה בה הסתמכות רבה על הגרלות כדי למנוע שחיתות — אין לזה שום קשר למה שמכונה היום "דמוקרטיה" בישראל או בכל מדינה אחרת עם מערכת משפט דיקטטורית.